יום שלישי, 29 בינואר 2013

איך לנהל עובד- מיקרו-מנג'מנט או "שגר ושכח"?


דני, מנכ"ל החברה, יצא מן הישיבה ונכנס למשרדו. הוא הרצין מבטו כשבראשו מנקרת מחשבה מטרידה: "חלף שבוע מאז נתתי לרוני את המשימה. הוא לא מעדכן אותי ואין לי מושג אם ואיך זה מתקדם. לא יודע אם להתחיל לבדוק איתו כל יום מה קורה או לסמוך עליו ולשחרר".

מהן האפשרויות העומדות בפני מנהל הרוצה לעקוב אחרי ביצוע משימה?
אפשרות אחת הינה מיקרו-מנג'מנט:
המנהל בודק באופן תדיר מה קורה ואיך מתקדמת המשימה. התנהלות כזו אמנם מאפשרת למנהל לדעת בכל רגע נתון כיצד מתקדם ביצוע המשימה, אך מעבירה לעובד מסר שהאחריות נותרה בידי המנהל והתחושה של העובד הינה שלא סומכים או מאמינים שיוכל לבצע את המשימה. תחושה זו אינה מעודדת אותו לחשוב רוחבית, ליזום ולקחת אחריות, המוטיבציה שלו יורדת ועמה גם ההתלהבות וחדוות העשייה.

מנוגדת להתנהלות זו הינה גישת ה"שגר ושכח":
המנהל מעביר את האחריות לביצוע המשימה לעובד, לא מתעניין וסומך ב"עיניים עצומות" על העובד שיבצע את המשימה.
מחד, אם העובד לקח על עצמו את האחריות ומבצע כראוי את המשימה, המנהל זוכה בפירות העשייה בקלות.
מאידך, אם העובד לא ביצע כראוי את המשימה, המנהל מסתכן בכך שיגלה זאת רק בסופו של התהליך, כשיהיה מאוחר מדי ומחיר הטעות יהיה גבוה.

שיתוף מידע – החלופה הפרואקטיבית לניהול משימות.
החלופה הפרואקטיבית למעקב אחר משימות עובד היא קוד התנהגות שבבסיסו מקבל העובד על עצמו את האחריות לשתף את המנהל במידע שוטף על המשימה ועל תוצאותיה לאורך כל התהליך.
חלופה זו מושתתת על קוד התנהגות שמדבר על שיתוף, על התייעצות, על בקשת עזרה. מנהל שיטמיע קוד התנהגותי שכזה, יצור זרימת מידע בארגון. זרימה זו תייצר דיאלוג מתמיד, המשמש כחומר הגלם לניהול ולקבלת החלטות. אלו נגזרות של עבודת צוות ולא קודים של סוליסט.
בעוד הסוליסט אינו משתף איש תוך כדי עשיה ומאפשר לקבל רק את התוצר הסופי, איש הצוות משתף במידע, יוזם התדיינות והופך את הסובבים לשותפים להחלטות. מלבד האווירה הנעימה הנוצרת, גוברים הסיכויים שההחלטות בדרך יהיו נכונות יותר, והתוצאות יהיו באיכות גבוהה יותר.

חלופה זו מאפשרת ניהול משימות אפקטיבי, משתף, הרותם לעשייה בלי המחיר הכבד שגובה המיקרו-מנג'מנט או ה"שגר ושכח".

יום ראשון, 20 בינואר 2013

הדילמה של הרשלנות המקצועית.



ד"ר אגמון נכנס נסער למשרדו וספק התיישב ספק קרס על כסאו. ידיו מוללו קצוות שיערו בעצבנות: "אני חייב להתייעץ עם עו"ד", מלמל, "שגיתי באבחון ואם המידע הזה יגיע למשפחה אני צפוי לתביעה". הוא התכוון לחייג למשרד עו"ד המתמחה בתחום הרשלנות רפואית אך לפתע  עצר: "אם אשתף את הצוות הרפואי במה שקרה נוכל ללמוד מכך אבל סביר שיתבעו אותי. מה אעשה?".

אופן ההתמודדות עם שגיאות ודילמת הרשלנות המקצועית משמשים מצע לבחון הלכה למעשה  שתי גישות סותרות: הגישה הריאקטיבית והגישה הפרואקטיבית.
הגישה הריאקטיבית מתנהלת בהתאם לחוקי המשחק המוכרים של הרשלנות המקצועית: כשחרב הענישה מונחת על צווארו, השוגה יתאמץ להסתיר שגיאתו ולכן גם לא ילמד מהפער האישי בגינו שגה.
בגישה הפרואקטיבית, לעומת זאת, טמונה ההבטחה שלא להעניש במקרה של שגיאה שכן בהתנהלות פרואקטיבית מצופה מהשוגה שיציף את השגיאה בכדי ללמוד מהו הפער האישי שהוביל לכך.

ניתן להדגים זאת באמצעות נהג שלא שמר מרחק בהתאם לחוק וניתן לומר כי נהג ברשלנות. נהג זה ניצב בפני פער אישי: הוא לוקח סיכונים בהתבססו על "לי זה לא יקרה". בחסות הגישה הריאקטיבית סביר שישכור עו"ד שימליץ לא להודות ויסייע להטיל ספק שנהג כך.
מנגד, הגישה הפרואקטיבית תעודד את הנהג להציף את השגיאה שעשה, להבין מהו הפער האישי שהוביל אותו לכך ובאמצעות למידה זו הנהג יוביל תהליך פרואקטיבי.

חשוב להדגיש כי יתכן מצב שבתהליך הלימוד מהשגיאות יתגלה גורם שורש שמשמעותו אי כשירות ואז צריך לפעול בהתאם. כך לדוגמא אם בחקירת פדופיל שתקף מגיעים למסקנה שהמשיכה המינית הינה פער אישי שמלמד שלא נכון שיהיה מורה המוקף בתלמידים צעירים, הוא אינו כשיר להיות מורה. חשוב להבהיר כי זה אינו עונש אלא תוצאה הגיונית הנובעת מהפער האישי שלו, בדיוק כמו שעיוור לא יכול לנהוג או שרופא שידיו רועדות לא יכול לנתח.

אם כן, בעוד מערכת ריאקטיבית מחפשת אשמים, מערכת פרואקטיבית מעודדת את השוגה להציף את השגיאות שעשה  ומבקשת ללמוד מהשוגים ומהשגיאות.

יום חמישי, 13 בדצמבר 2012

כשפגשתי את אלוהים.


שמים כחולים, קצת עננים ואני גבוה מעליהם. מרחף לי בכדור פורח. לא לבד, אל דאגה, עם טייס מקצועי שמביט בי במבט חשדני, תוהה לגבי שפיותי.
"גבוה", הנחיתי אותו, "הכי גבוה שאתה יכול! אני רוצה להתקרב אליו כמה שיותר. יש לי מספר דברים ללבן איתו".
וכך נסקנו מעלה מעלה, בדרך לפגישה.
ואז תלויים בין שמים וארץ שמענו בת קול:"הדר? סחתיין על המאמץ. רק בודדים מעיזים לנסות להגיע לכאן וספורים מצליחים בזאת. לא רע בכלל".
"זה אתה? באמת?", שאלתי.
"אכן כן", הדהדה התשובה "וכצ'ופר על שהעזת והגעת ועל המעשים הטובים שאתה זוקף לזכותך במהלך השנים, אני נותן לך משאלה אחת שאגשים עבורך. איך אני בשבילך...?".
"וואוו", השבתי, "תודה! אני עובד במפעל מסויים ואשמח לדעת אלו תאונות עלולות להתרחש, מתי, מי יהיה מעורב בהן וכו'. אם אדע זאת, אוכל לעדכן אותם, הם יתכוננו ובכך ימנעו את התאונה".
"יפה, הדר. אני נפעם מכך שהקרבת את המשאלה שלך למענם", השיב לי האל ואז הכתיב לי בפרטי פרטים תיאור מדוייק של חמש תאונות הצפויות להתרחש במפעל השנה.
נרגש מעוצמת המפגש, הלום מהמידע שניתן לי ומנופח חזה מהמחמאות שקיבלתי מריבונו של עולם, ירדתי אל הקרקע. נפרדתי לשלום מהטייס שנותר מביט בי במבט תוהה ובפה פעור ואצתי אל המפעל.
בריצה נכנסתי אל חדרו של המנכ"ל:"לא תאמין איזו מתנה יש לי עבורך! יש לי מידע מדוייק על כל התאונות שצפויות להתרחש כאן השנה. אנחנו נוכל להתכונן אליהן מבעוד מועד ובכך למנוע אותן!".
זה הרגע לגילוי נאות:
לכל מי שתוהה לגבי שפיותי, אני חייב להתוודות – לא באמת פגשתי את אלוהים...
אבל תודו שיכול להיות נפלא ומועיל לחזות תאונות/תקלות ולהתכונן להן.

אז איך ניתן בכל זאת לזהות את התרחיש העלול להוביל לתאונות/תקלות?
האתגר הינו לעשות זאת באמצעות הדימיון. הדימיון מאפשר לנו לצייר תרחישים שטרם קרו אבל עלולים להתרחש.
כלי ניהולי בשירות העובד המאפשר לו להכנס לתהליך של דימיון מודרך לפני ביצוע המשימה הינו התמ"ל – תכנון מוקדם למשימה.
התמ״ל הוא ראשון בסט כלים המוביל את העובד לזהות נקודות תורפה במשימה שהוא עומד לבצע ומאלץ אותו לחשוב ולמצוא את הדרך הנכונה והבטוחה להתמודד איתן

כך גם בלא פגישה עם אלוהים ובלא יכולת ניבוי העתיד, התמ"ל יסייע לכם במניעת תקלות ותאונות.

יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

מנהל מנהל מנהל – מתי וכמה "לשחרר את החבל"?


"אני מבין", אמר גיא, "הוא לא הנחה אותך, לא ביקש דיווח, לא דוחות, לא מידע.  לפתע אני קולט שהוא מיעט במידע כשהשיב על שאלותיי ועל שאלות בישיבות, נעלב ברגע שמישהו העיר לו על כך, לא התייעץ מעולם לא שיתף אותי... איך התעלמתי מכל זה..." לחש.

לא קלה היתה השיחה של גיא, מנהל התפעול עם מבקרת האיכות. לא קלה כי הבין שהתעלם מסימנים לכל אורך הדרך. תובנה זו האירה אופן התנהלות שגוי שלו וריסקה את שארית האמון בראובן. הפער הזה, שבין החזון למציאות, הכאיב לו. כמו גם התעלמותו שלו מניצני המשבר שנראו כבר זמן רב.
כששכר את ראובן לעבוד כמנהל הייצור ידע גיא כי הוא מגייס אדם שאין לו ניסיון כמנהל מחלקה, אך הכימיה הטובה ביניהם הכריעה את הכף. הוא החליט כי יחנוך את ראובן ויכשירו.
ראובן זכה לעצמאות רבה ממנהלו - גיא נתן לו להתמודד - עם האחריות, עם הכפופים לו, עם הבעיות, הדילמות, הקשיים,. סמך עליו ו"שחרר לו את החבל".

כשהרחשים והשמועות, הגיעו לכדי תלונות על התנהלותו של ראובן כמנהל, הוא הבין כי יש בעיה, אך עדיין קיווה שתפתר בלא התערבותו. הוא קרא לראובן, שיתף ושיקף את ששמע. ראובן מצידו ביקר את הכפופים לו והאשימם במחדלים. גיא בחר להמשיך במדיניות הגיבוי לראובן מחשש שהתערבות עלולה לסרס את ראובן כמנהל.
שרשרת התפטרויות של מנהלים שהיו כפופים לראובן ומידע שהביאה לו מנהלת משאבי אנוש מהשטח, אלצו אותו להבין כי שגה באופן בו התנהל מול ראובן ובמידת העצמאות שהעניק לו.
"איך להתנהל מולו? אני נותן לו גיבוי אבל הכשלים מתרבים: הוא לא מספק לי דוחות, אנשים עוזבים. המנכ"ל מבקש ממני הסברים. אני מתלבט: להמשיך לגבות או לא?" שאל אותי גיא.

כיצד נחליט אם "לשחרר את החבל" ובאיזו מידה?
האם ניתן היה לאבחן את הפערים בתפקודו של ראובן מבעוד מועד ולהתנהל מולו באופן שונה?

חוסר המידע לגבי המתרחש תחת ניהולו של ראובן, משמש בסיס לשאלות אלה:  
·         מה משמעות "שחרור חבל"? "לשחרר החבל" אין משמעותו חוסר בקרה על המתרחש או שהמנהל מסיר מעליו את סמכותו, אלא, לאפשר מרחב פעולה עצמאי למנהל הכפוף.
·         האם "לשחרר את החבל"? מתי וכמה? התשובה היא במידע. גבולות מרחב פעולה זה ומידתו תלויים באופן ובמידת זרימת המידע מהמנהל למנהלו.
להלן מספר ליקויים האמורים "להדליק נורת אזהרה":
·         כאשר המנהל הכפוף אינו נותן מידע על המתרחש תחת ניהולו, אינו משתף ואינו מתייעץ.
·         כאשר המנהל הכפוף מתבקש/צריך לשתף בנעשה תחת ניהולו ותרומתו דלה.
·         כאשר האגו של המנהל הכפוף דומיננטי, הוא נעלב במהירות ורגיש לביקורת.
שלוש נורות האזהרה הללו הבהבו, אך גיא התעלם מהן.

על המנהל הבכיר להיות מעורב ולבחון באיזו מידה המנהל הכפוף לו משתף אותו בהתנהלות,  באתגרים הניהוליים ובהתמודדותו עמם. עליו להבין מה קורה "למטה". מעדכן, ולא בפרטי פרטים.
ככל שמנהל משתף ומיידע בנעשה בשוטף, כך יכול המנהל הבכיר "לשחרר את החבל" ולהקצות לו מרחב פעולה עצמאי רב יותר.

אז כמה "לשחרר את החבל"? תלוי בזרימת המידע...

יום שישי, 2 בנובמבר 2012

תסמונת הסמנכ"ל הצודק – איך לתרגם שפה רגשית לחשיבה לוגית?

"ברור לי שאכפת לו מהחברה ובכל עשיה שלו הוא מכוון לקידום החברה", אמר לי ראובן בפגישתנו השבועית, "הוא כריזמטי, הוא אשף בכל הקשור לשיווק, הוא מוכשר ומקצועי, אך במכירות הוא "נופל" וחשוב לי למנוע זאת ולתת לו להתמקד במה שהוא טוב בו, אבל הוא עוקף החלטות שאני כמנכ"ל מקבל".
זו לא היתה הפעם הראשונה שראובן המנכ"ל התרעם על התנהלותו המקצועית של ברק, סמנכ"ל פיתוח עסקי ושיתף אותי בתחושותיו הקשות במסגרת הליווי שהענקתי לו ולחברה. לאורך כל שנות עבודתם, ברק מקדם את המטרות שהוא חושב שעשויות להועיל לחברה, מפלס לו דרך להוציאן לפועל גם באם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם החלטות המנכ"ל. ראובן מעריך את יכולותיו ומודע לטוהר כוונותיו, אינו רוצה לפטרו או שיתפטר, אך אינו יכול להקל ראש כשברק מתעלם מהחלטותיו ועושה את שהוא חושב לנכון.
כששוחחתי עם ברק על הנושא, הוא הציג זווית ראיה שונה לחלוטין לאותה סיטואציה:
"הוא פוגע במינוף האסטרטגיה, הוא שוגה וזה יפגע בחברה. מלבד זאת, הוא מתעלם מקיומי, פונה ישירות לכפופים לי ומנחה אותם. אני מרגיש שאני צריך להלחם על המנהיגות שלי מול הכפופים לי. במסלול זה לא יהיה לי מקום בחברה הזו שכל כך חשובה לי".
ראובן וברק, מנכ"ל וסמנכ"ל באותה חברה, לשניהם אכפת מעשייתם וממקום עבודתם, שניהם חולקים חוויה משותפת, אך האופן בו הם חווים אותה שונה לחלוטין. הפער בין שתי תפיסות המציאות השונות, יצר משבר ביחסים ביניהם.
אמנם שניהם דברו עברית, אמנם הגו אותן מילים, אך כל אחד מהם יצק משמעות שונה מעולמו האישי, הפסיכולוגי ומחוויותיו, עד כדי יצירת שתי שפות ומכאן פרשנות שונה למציאות אותה הם חולקים.
ראובן , המנכ"ל, דבר בשפה רגשית וברק, סמנכ"ל הפיתוח העסקי דיבר בשפה לוגית.
במסגרת תפקידי כמלווה וכיועץ לחברה ולמנהליה, לקחתי על עצמי את תפקיד המתורגמן, יצרתי עם שניהם מערכת יחסים שאמון בבסיסה ובשיחות עם ראובן ועם ברק, תרגמתי את הלך המחשבה של כל אחד מהם למשנהו.
תפקיד המתורגמן אינו רק לתרגם מילולית משפה אחת לשניה. עליו להכיר היטב ולעומק את שפת המקור ואת שפת היעד - את הניואנסים, את הרגשות, את הלך המחשבה, את כלל הרבדים התרבותיים והפסיכולוגיים הנמצאים "מאחורי הקלעים" של השפה המילולית.אין מדובר בפתרון קסם, אלא בתהליך ממושך שתכליתו לגרום לכל אחד מהם להבין מה השני רוצה, לסייע לשניהם לראות את העולם מזווית ראייה אחרת, על מנת שיוכלו להמשיך ולעבוד יחד.
נקפו הימים ובחלוף מספר פגישות, פנה אליי ברק:
"וואלה, זה כמו ללמוד שפה חדשה..." אמר לי ברק "הייתי בטוח שאני צריך להתחיל לחפש מקום עבודה אחר.... אני מבין שאיני לבד, שאני פועל בצוות ושעליי לגלות פתיחות לראיה שונה של המציאות, שאני לא צריך להתנהג כ"צודק" כל העת שעליי לגלות סובלנות גם לדרך שנראית לי שגויה ושעליי להבין מה עומד מאחוריה, וודאי אם מדובר בדרכו ובהחלטותיו של המנכ"ל. סייעת לי לראות איך נראיתי בעיניו ומה ההשלכות של התנהגותי לארגון כולו...".
גם ראובן חש תחושות דומות :
"טוב שהיית כאן כדי לעזור לי להבין את ברק. להבהיר לי שכוונתו טהורה, שהוא בטוח בצדקת דרכו ולכן חותר להוציאה לפועל. עזרת לי להבין שהאופן בו התנהלתי פגע בו ובחברה ולכן גם פגע בי. אני מצליח כעת לגלות סובלנות כלפי ברק ומוכן לדיאלוג."
הסיטואציה הזו מחדדת את תפקידו של היועץ באינטראקציה שכזו:
  * לתרגם את ההתנהלות והאמירות משפה לשפה, מאדם לאדם.
  * להעניק לגיטימציה להיגיון פרטי אחר. 
  * ליצור סובלנות ופתיחות כלפי האחר ודעותיו.
  * להציב בפני כל אחד מראה שתאפשר לו לראות ולהבין את הפערים האישיים שלו.
 
תשתית שכזו, הנוצרת בסיועו של אדם שלישי=היועץ, המתווך ביניהם, מביאה לכך שהצדדים מוותרים על ה"מלחמה" ויוצרים סביבת עבודה נעימה יותר, המאפשרת התנהלות תקינה, יעילה ומפרה.

יום רביעי, 2 במאי 2012

מנהל דיאלוג, לא מנהל משמעת
לצאת מהבוטקה של רס"ר משמעת, ולאמץ דיאלוג בונה

נהלי-מטה העובדים בארגון, כמו מנהלי כספים או מנהלי איכות, מוצאים עצמם פעמים רבות בעמדה שיש בה אחריות מקצועית רבה. אחריות זו מופנית בו-זמנית לכיוונים שונים: ליעדי הארגון ולערכיו, למנהלים עמיתים ולעובדים שתחתיהם, וליעדים ששייכים לתפקיד שלהם עצמם.
קשה לנתב בסבך כזה מבלי להיתקל בהתנגדויות, אך הניסיון להטיל משמעת לא יפתור את הדילמה. רק גישה המבוססת על דיאלוג אמיתי, תשפיע על יכולתו של המנהל לנתב בין המחויבויות הללו בהצלחה.
שני סיפורים: על דילמה של אחריות מקצועית
שני מנהלים שפגשתי, עזרו לי ללמוד כמה עקרונות חשובים לעבודה אפקטיבית של מנהל-מטה.
הראשון הוא ר', מנהל-איכות בחברה שעוסקת בפיתוח מוצרי היי-טק. ר' טען בפניי כי מנהלי הפיתוח בארגונו מתייחסים לנושא האיכות בחברה כנטל על כתפיהם. זאת מאחר שנוהלי האיכות בחברה דורשים מהם ביומיום לתעד פעילויות שלהם, למלא דוחות, לכייל מכשירים ולבצע שורה ארוכה של פעולות שדורשות מהם להשקיע זמן ניכר, על חשבון התקדמות לעבר יעדי הפיתוח שנמצאים באחריותם.
השני הוא א', מנהל-כספים בארגון העוסק בפיתוח ובייצור, אותו ליוויתי משך תקופה. לאחרונה שיתף אותי א' בדילמה מתמשכת שיש לו מול מנהלים אחרים בארגון: המנהלים מקיימים נסיעות רבות מטעם העבודה אל התאגיד הבינלאומי אליו שייכת החברה, והם מפעילים לחץ לשיפור תנאי עבודתם במהלך הנסיעות, כגון: אישורים לשימוש בציוד ובעזרים יקרים כמו תיקי מחשב מהודרים, הגדלת תקציב האש"ל ומימון ארוחות יקרות, נסיעות במוניות או טיסות במחלקה עסקית, והוצאות נלוות רבות אחרות שנחיצותן שנויה במחלוקת. א' חש כי חלק מן המנהלים אינם רואים בשמירה על קופת החברה ערך שאליו הם מחויבים, וכתוצאה מכך, עוסקים בשיפור תנאיהם האישיים - על חשבון החברה.
מנהל-הכספים, המופקד על הבקרה התקציבית ומחויב לשמירה על התקציב ולהקטנת הוצאות החברה, אינו יכול להשלים עם מגמה כזו. הוא סיפר לי על אחת החברות המתחרות, שנמכרה בשל חריגות גדולות בתקציב ההוצאות ששחקו את רווחיותה ואילצו את הבעלים להזרים כספים בכל שנה, רק על מנת להשאיר את העסק "חי ונושם". אין ספק שגורל הארגון להיסגר, אם לא יצליח לשמור על התקציב שקבע דירקטוריון החברה.

שני סוגי התמודדות: משמעת ודיאלוג
אם נסתכל על שני המקרים, נוכל לראות דמיון רב ביניהם. לכן, מעניין לבחון את ההבדל בתפקודם של שני המנהלים, בגישתם להתמודדות עם אותן דילמות.
ר', מנהל-האיכות, נכנס למאבק מול המנהלים האחרים בחברה, ומצא את עצמו מטיח בהם טענות ומאשים אותם בחוסר מחויבות לאיכות, ויצר סביבו אווירה מקצועית ואישית לא-נעימה. אותה אווירה גרמה לאנשים סביבו להתרחק ממנו ככל האפשר, ובעקבות כך, פחות ופחות מידע על הפערים הקיימים בחברה הצליח לבסוף להגיע לידיו. כך שמי שיצא מפסיד מכל המאבק הזה - היו לבסוף הוא והארגון.
בסיטואציה הזו נוצר מצב שאני קורא לו "תסמונת השוטרים והגנבים": הגנב תפקידו לגנוב ולא להיתפס, והשוטר תפקידו לתפוס את הגנב. ואילו גנב – לעולם לא ינדב מידע לשוטר.
א', מנהל-הכספים, בחר גישה שונה, והצליח ליצור סביבו אווירה אחרת לגמרי. שמתי לב שמנהלים אחרים בחברה נוהגים לבוא ולהתייעץ עמו, אוהבים לשוחח איתו בעניינים מקצועיים ואישיים, ולא מסתירים ממנו מידע.

4 עקרונות שיצרו את ההבדל באווירה סביב שני המנהלים:
א' הצליח מצד אחד, לרתום מנהלים בחברה לשמירת תקציב וחיסכון בהוצאות. ומצד שני, המנהלים בארגון לא תפסו אותו כשוטר שאוכף את החוק. א' פעל על-פי מספר עקרונות, בתקשורת שלו עם המנהלים בארגון:
1. להקשיב – א' הקפיד להקשיב לכל אדם שניגש אליו.
כשמנהל כלשהו נכנס לחדרו וביקש ממנו דברים שאינם מקובלים עליו, הוא הקשיב עד הסוף, שאל שאלות הבהרה, ומטרתו תמיד הייתה להבין את ההיגיון הפרטי של האדם שעומד מולו.
2. להבין את הצד השני – א' השתדל לשים את עצמו בנעליו של הדובר, ולהבין דבריו מתוך המבט וזווית הראייה שלו. לפעמים זה הביא את א' ללכת לקראת הפונה, אבל ברוב המקרים זה גרם לפונה להרגיש שמקשיבים לו, שמבינים אותו, שרואים את הצורך שלו ולוקחים בחשבון את הדברים שהוא מבקש.
3. להציג את הטיעונים באורך רוח – לאחר שסיים להקשיב לפונה, א' פרש בפניו את טיעוניו באורך-רוח, כמו מורה המסביר לתלמיד ולא כמי שעומד מצדו השני של המתרס. הוא גם הסביר את ההיגיון שמנחה אותו בהחלטה לדחות את הבקשה שהוצגה. דיון כזה אינו קל, מכיוון שלעיתים המומחה מוצא עצמו מתמודד עם נושא פשוט וטריוויאלי עבורו, ולפעמים קצת קשה לו להבין מה-בדיוק-לא-מובן-פה לצד השני. אלא שדווקא הסברים מסוג זה דורשים מקצועיות רבה, ולרוב גם מובילים את הצד השני לשתף פעולה.
4. גישה של כבוד הדדי – עקרון נוסף שבלט בהתנהלותו של מנהל-הכספים, היה הכבוד הרב שהוא רחש לפונה. לאורך השיחה לא הורגש כל כעס בקולו, הוא הפגין סבלנות רבה לטיעונים לא-נכונים, והפגין הרבה מאד אורך-רוח וכבוד לאחר. במקרים מסוימים הוא אפילו נתן לפונה תחושה שהוא למד ממנו משהו חדש. נראה שא' הצליח להפריד בין האדם שפנה אליו, לבין השגיאות שלדעתו הוא עשה בעבודתו. ניתן היה לחוש באווירה המכבדת, ועם זאת גם תָקיפה וברורה, שהוא יצר. דבר זה גרם לאנשים מולו לקבל את דעתו, ולא להימנע מהתמודדות איתו.
ללמד ולא לאכוף
כשמנהל-מטה מבקש לקדם את הנושא שנמצא באחריותו, השאלה המרכזית היא מאיזה מקום הוא ניגש למשימה, ומהי הגישה שלו לאחריותו המקצועית. אם ניגש מעמדה של הקשבה ונימנע מלייצר אווירה של עוינות והשפלה - נשפר את הסיכוי לרתום את המנהלים לסטנדרטים נכונים של התנהגות.
אם מנהל-המטה ימצב את עצמו כמתודולוג שמסייע למנהלים לקבל החלטות נכונות בנושא שעליו הוא מופקד, הוא יוכל ליצור דיאלוג פורה סביב האחריות ומול דילמות שעולות מהשטח, לאסוף מידע ארגוני חשוב, לעזור למנהלים בארגון להתמודד עם פערים קיימים ולמנוע שגיאות. מנהלים בארגון כזה יירתמו לשמירה על הערכים הנכונים וייקחו אחריות על תקציב, איכות, בטיחות ויעדים ניהוליים אחרים.

יום רביעי, 18 באפריל 2012

המפתח למניעת הקטל באתרי הבנייה: מודעות ולא אכיפה


נתונים שחשף בשבוע שעבר מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית במשרד התמ"ת מגלה כי בשנת 2011 נרשם הנתון הגבוה ביותר מזה כעשור של הרוגים (64) בתאונות עבודה קטלניות בישראל.
העלייה במספר ההרוגים, מיוחסת לענף הבנייה, שהייה אחראי לכ-60 אחוז מסך ההרוגים בתאונות עבודה, בעוד שבכל יתר הענפים נשמרה בשנת 2011 אותה המגמה כבשנים הקודמות. מעיון בנתונים עולה, כי 22 מבין 38 עובדי הבנייה שנהרגו קפחו את חייהם בנפילה מגובה רב.

מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית ציין, כי במאמץ לבלום את המגמה הוחלט על ביצוע קמפיין פרסום והסברה , שפנה לקבלנים ומנהלי עבודה (לאבא שלי יש סולם) בהשקעה של 6 מיליון שקל וביצוע מבצעי אכיפה ממוקדים באתרי בנייה.

אין ספק כי מדובר בנתונים מחרידים המגלים רק חלק קטן מתמונה קשה בהרבה. הדוח לא מציין את מספר התאונות שהסתיימו בפציעה קשה, את מספר העובדים שאבדו את כושר העבודה ומספר המשפחות שנפגעו כתוצאה מפגיעות באתרי בנייה.

אין ספק, כי להסברה ולאכיפה נודעת חשיבות גדולה, אולם אין בהם די בכדי לפתור את הבעיה. המפתח להתמודדות עם התופעה טמון בשכנוע העובדים לקיים את נהלי הבטיחות מתוך הבנה שמדובר בטובתם האישית. כדי להדגים במה מדובר נבחן את הצורה שבה כל אחד מאיתנו מציית לחוקים ונהלים. הסוג הראשון של הנהלים הוא נהלים שאנו מבצעים כי אנו מאמינים בהם בכל מאודנו גם אם הם לא כתובים בחוק. לדוגמא, מרבית היהודים בוחרים למול את בניהם, בגלל המחויבות לזהות היהודית הקולקטיבית, גם אם הם לא מקפידים על קיום מצוות.

לעומת זאת, רוב מוחלט של הנהגים במדינת ישראל, לא מקפיד על נהיגה במהירות המותרת ומרשה לעצמו לחרוג מפעם לפעם מהחוק המחייב נסיעה בפחות מ-50 קמ"ש בשטח עירוני או 100 קמ"ש בכביש בין עירוני. הסיבה לאי ההקפדה על החוק, לא נובעת מאופי עברייני אלא מכך שנהגים לא מאמינים בתועלת שבתקנה.

אם נאמץ את הדוגמא בענף הבנייה, ניתן לראות כי בענף יש תקנות ברורות לעבודה בגובה, שנועדו להבטיח שמירה על חיי העובד. עבודה מעל גובה של שני מטר מחייבת שימוש ברתמה ועבודה על גבי פיגום מחייבת פיגום מאושר עם מעקה.

כל מי שבילה זמן רב באתרי בנייה מכיר את המאבקים האינסופיים של מנהלי פרויקטים וקבלנים עם העובדים על כך, שלפחות תהיה נראות של הקפדה על שימוש באמצעי מגן כמו חבישת קסדות ונעילת נעלי בטיחות. אולם, כשמגיעים לעבודה בגובה, מתברר לא פעם כי כמות העובדים שמקפידים על כללי הבטיחות דומה לכמות הנהגים המקפידים שלא לעבור את המהירות המותרת. בפועל, רוב העובדים לא נוהגים לפי הנוהל ורוב אלו שמצייתים לנוהל עושים זאת בגלל כדי לא להיענש על ידי ממונה בטיחות שמנסה לאכוף את התקנות.

אם עובד מקפיד על כללי בטיחות רק מחשש הענשה, ברגע שמנהל העבודה יפנה אליו את גבו הוא יחזור לסורו. האתגר לכן הוא לא רק באכיפה של נהלים אלא בטיפול במחויבות של העובדים והמנהלים לשמירה על נהלים מתוך הבנה שמדובר בכללים מצילי חיים.

מתברר, כי כאשר מצליחים ליצור מודעות לנקודות התורפה אצל העובדים, ומחויבות הקפדה על הכללים, העובדים מספרים, לא פעם, שגם בבית הם מקפידים לחבוש משקפי מגן וקסדה בעת ביצוע עבודות בינוי, מאמינים מתוך אמונה שכך ישמרו על חייהם.

לא מדובר רק בדיון תיאורטי. הניסיון מלמד שהשיטה עובדת בפועל. כך למשל בפעילות להקמת מפעל FAB 3 של אינטל בקרית גת בשנים 1988-1989, למרות שמדובר היה באתר עם אלף עובדים ובפעילות כוללת של כ-3 מיליון שעות עבודה, ההקמה בוצעה עם אפס הרוגים ומעט מאד פצועים, נמוך בהרבה מהסטנדרטים שקבע משרד העבודה האמריקני.

לשם השוואה, באותה התקופה בפרויקט בסדר דומה של שעות עבודה וסיכונים, שהתנהל במקביל בנמל אשדוד, נרשמו שני הרוגים, תשעה פצועים קשה ומספר גבוה בהרבה של פציעות נוספות.

ניתן אם כן לסכם, כי המפתח להפסקת הקטל באתרי הבנייה הוא בשיפור מודעות העובדים להתנהגות נכונה והקפדה על כללי הבטיחות, ולא רק בהגברת האכיפה. שיפור זה ניתן להשיג רק אם נשכיל לשכנע את העובדים בחשיבות הציות לכללים להגנת חייהם ולא באמצעות הענשה וכפייה. הגישה הפרו-אקטיבית לבטיחות מתווה דרך ומכשירה מנהלים להתמודד עם אתגר זה.